אחד האתגרים המשמעותיים שנתקלים בהם בארגונים הוא הצורך לייצר מענים לאינטרס/ צורך משותף על ידי אנשים שונים או צוותים שונים. נשאל כיצד לייצר הסכמה מצד אחד ויכולת לפתח מענים יצירתיים בתור מסגרת משותפת של בעיה. במילים אחרות כיצד ניתן לייצר חופש פעולה של פיתוח ויצירה בתוך מסגרת ברורה שמוסכמת על כולם ללא ויתור על עקרונות מהותיים.
על מנת לפתח שיטה ליצירת מענים לאינטרס משותף, בחנתי מקרי בוחן המאפשרים התבוננות על תהליכי עומק בארגונים ותהליכים. עשיתי שימוש בניתוח של פרויקטים אדריכליים משמעותיים, הניתוח התמקד בתהליכי החשיבה, ההתארגנות והפיתוח באופן נרחב וכללי. בכל הפרויקטים ניתן לזהות את הנושאים הבאים שבו לידי ביטוי באופן מלא בתהליך תכנון הפרויקט ויישומו בשטח:
- זיהוי – לזהות צורך מהותי לקהל יעד רחב.
- שקיפות – ניהול שיח עם כל בעלי העניין לגבי הצורך.
- הרחבה ופיתוח – לפרק את הצורך לתתי צרכים.
- רלוונטיות – יצירת זירה רלוונטית ופורצת דרך לחשיבה משותפת.
- מתן הזדמנויות – זירה בה שחקנים שונים מקבלים את אותה ההזדמנויות להביא רעיונות.
- ריבוי – יצירה של מרחב שעונה על צרכים רבים.
- מסגרת – יצירה של מסגרת ברורה בה מתקיים חופש בחירה במגוון רחב האפשריות.
- התפתחות וגדילה – המרחב משתנה כל הזמן.
את התהליך שלעייל ניתן לזהות בשלושה סיפורים בעיר: בכיכר, בפארק ובמבנה.
להלן חלק ממקרי הבוחן שניתחתי. כל הפרויקטים היו תוצר של חזון תקדימי שאפשר לרעיונות פורצי דרך לבוא לידי ביטוי. כל הפרויקטים עוררו דיון ציבורי רחב והיוו אבן דרך בחשיבה חדשה על הפונקציות הבסיסיות שנדרשו לאנשים בעיר.
סיפור 1 – איטליה, פירנצה. שינוי כיכר הסיניוריה – ה"אופיצי", ואסארי ב 1560
הפרויקט של ה"אופיצי", המשרדים שהיום הם מוזיאון, תוכננו על ידי ואסארי ב 1560. ואסארי תיכנן את המשרדים כמעין "רחוב" שחיבר בין נהר הארנו, עורק החיים של פירנצה, עם כיכר הסיניוריה, מרכז החיים העירוני. בחיבור זה ואסארי שינה את כל תפיסת המרחב של תושבי העיר ויצר עולם חדש של הקשרים ומרחב ציבורי. במחווה אחת של חזון גאוני הוא הניף את פירנצה מהעיר הימי-ביניימית שהייתה לעולם החדש של הרנסנס. כמובן שהוא עשה זאת למרות התנגדות עיקשת של אחרים שלא ראו את הנולד.
סיפור 2 – ארה"ב, ניו-יורק. הפארק – סנטרל פארק –פרדריק לו אולמסטד וקלברט ווקס, 1856
סנטרל פארק הוא הפארק המתוכנן הראשון שנבנה בארצות הברית ומציג גישה חדשנית לפארק עירוני. כאשר החלה העיר ניו יורק להתפתח צפונה על גבי האי מנהטן, התעורר הצורך לבנות פארק ציבורי גדול כדוגמת הייד פארק בלונדון ויער בולון בפריז. הוחלט על תחרות תכנון לצורך הקמתו של פארק במרכז העיר. תוכניתם של פרדריק לו אולמסטד וקלברט ווקס זכתה בתחרות.
הפארק הציג חידוש שבאמצעותו נוצרה מערכת מורכבת של בחירה לכל תושבי העיר ומתן תחושה של טבע בתוך עיר, דבר שנישמר עד היום. החידוש היה ההפרדה בין מערכות תחבורה שונות – מדרכות הולכי הרגל, דרכים לסוסים וכבישים לתחבורה עירונית . כל אלה אינם חוצים זה את זה – הכבישים החוצים את הפארק עוברים בעמקים שקועים שנבנו לצורך זה, כאשר משני צדדי כל עמק כזה נשתלה צמחייה צפופה על מנת להסתיר את הדרכים מהולכי הרגל ולשמור על צביונו הכפרי של הפארק. בפארק 36 גשרים שתוכננו על ידי ווקס. כל גשר בעל צביון ואופי שונה.
סיפור 3 – צרפת, פאריס. מרכז ז'ורז' פומפידו, רנצו פיאנו וריצ'רד רוג'רס, 1977
מרכז ז'ורז' פומפידו ( Centre Georges-Pompidou) הוא מרכז תרבות עירוני בפריז, המשמש משכן לספרייה ציבורית ומוזיאון לאמנות מודרנית. הפרויקט מציג גישה חדשנית למרכז תרבות ומוזיאון בעיר. הבניין מעוצב כך שכל מערכותיו והצנרת שלו חשופות ותלויות בחוץ. המערכות לאוורור, להובלת מים, חשמל, ביוב וגז, וכן גרמי המדרגות, תלויים על הקירות החיצוניים ואינם מוצנעים בתוך הקירות כמקובל. הצנרת צבועה לפי תפקודה. המקום מאפשר גמישות מקסימאלית לתצוגה, תצפית על גגות העיר.
המודל ליצירה של מענים לאינטרס משותף בארגונים שואב מהידע שתואר לעיל ובנוי משלבים שמתחברים ביחד לתהליך כולל. זהו כמובן רק חלק ממהלך כולל של תהליך פיתוח שינוי בארגון.
השלב הראשון שיש לשהות בו הוא תהליך בחירה של אינטרס משותף המבוסס על חשיבה יצירתית. בהמשך לבחירה של אינטרס משותף קיים מהלך של פירוק האינטרס לרכיבים וקיומו של שיח על סוג המרכיבים וההסכמות על מרכיבים שמשותפים למשתתפים השונים. כאשר קיימת הסכמה לגבי המרכיבים המשמעותיים ביותר ניתן לחברם לסיפורים השונים של הלקוחות שעבורם נערך התהליך. ההבנה של צרכי הלקוח הוא הבסיס ליצירה של "תחרות" או חשיבה חדשנית שעונה על הדרישות תחת המסגרת של הסיפור הגדול – האינטרס המשותף.
